היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות.
זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו משם בכח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.
בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.
מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.
עמוד השחר עוד לא קם
חצי פלוגה שכבה בדם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעת התחמושת.
בין הגדרות והמוקשים
השארנו רק את החובשים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעת התחמושת.
באותו רגע נזרק רימון מבחוץ.בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי.
ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.
ירדנו אל התעלות
אל הכוכים והמסילות
ואל המוות במחילות
של גבעת התחמושת.
ואיש אי אנה לא שאל
מי שהלך ראשון נפל
צריך היה הרבה מזל
על גבעת התחמושת.
מי שנפל נסחב אחור
שלא יפריע לעבור
עד שנפל הבא בתור
על גבעת התחמושת.
אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.
החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח
הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.
בשבע, שבע ועשרים
אל בית הספר לשוטרים
אספו את כל הנשארים
מגבעת התחמושת.
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו על העיר שבעה
מגבעת התחמושת.
חזרנו אל העיר שבעה
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
על גבעת התחמושת.
על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.
It was the second morning of the war in Jerusalem. The darkness faded out in the east. We were deep in the battle over Givat Hatachmoshet. It was a fierce battle. The Jordanians were hard to crack.
It was a well fortified bunker, in some stages of the battle I had only four soldiers with me. We came up there with two companies.
I never knew where the others were because the radio was with Dudik, the commander was cut off from the beginning of the battle, at that moment I was sure that everyone was killed.
It was 2:30 at night
when we came through the rocks
to the fields of fire and mines
of Givat Hatachmoshet.
In front of fortified bunkers
machine guns and cannons
100 and few guys in front
of Givat Hatachmoshet.
The pillar of dawn didn't rise yet
When all the company was already covered with blood
But we were there
on Givat Hatachmoshet.
Because of the fences and mines
we left the medics behind
and we ran with no senses
to Givat Hatachmoshet.
We came down to the tunnels
to the holes to the cracks
and to the death in the trenches
of Givat Hatachmoshet.
There were no questions
those who went first, just fell
you really needed a lot of luck
on Givat Hatachmoshet.
Those who fell were dragged to the back
so they wouldn't disturb the others passing
until the next one fell
on Givat Hatachmoshet.
Maybe we were lions
but if you wanted to live
you should not have been
on Givat Hatachmoshet.
We decided to blow up their bunker with the bazooka it made a few scratches on the concrete. We then decided to blow it up with explosives. The guy at the back would throw me the packs and I would put them at the entrance to their bunker. They had a system, first they would throw a grenade, then they shot a few shots and then they would rest, so between the grenades and the shots I ran and put explosives down. I had only four meters to move because there were Jordanians all over the place. I do not know why I got the medal of honor, all I wanted was to go home quietly.
Smoke covered the hill
the sun was rising in the east
we were only seven, going back to the city
from Givat Hatachmoshet.
And this is the story
the story of trenches and bunkers
the story of our brothers the men
who remained twenty years old
on Givat Hatachmoshet.
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות.
זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו משם בכח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.
בשתיים, שתיים ושלושים
נכנסנו דרך הטרשים
לשדה האש והמוקשים
של גבעת התחמושת.
מול בונקרים מבוצרים
ומרגמות מאה עשרים
מאה וכמה בחורים
על גבעת התחמושת.
עמוד השחר עוד לא קם
חצי פלוגה שכבה בדם
אך אנו כבר היינו שם
בגבעת התחמושת.
בין הגדרות והמוקשים
השארנו רק את החובשים
ורצנו אבודי חושים
אל גבעת התחמושת.
באותו רגע נזרק רימון מבחוץ.בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי.
ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.
ירדנו אל התעלות
אל הכוכים והמסילות
ואל המוות במחילות
של גבעת התחמושת.
ואיש אי אנה לא שאל
מי שהלך ראשון נפל
צריך היה הרבה מזל
על גבעת התחמושת.
מי שנפל נסחב אחור
שלא יפריע לעבור
עד שנפל הבא בתור
על גבעת התחמושת.
אולי היינו אריות
אך מי שעוד רצה לחיות
אסור היה לו להיות
על גבעת התחמושת.
החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח
הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.
בשבע, שבע ועשרים
אל בית הספר לשוטרים
אספו את כל הנשארים
מגבעת התחמושת.
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
חזרנו על העיר שבעה
מגבעת התחמושת.
חזרנו אל העיר שבעה
עשן עלה מן הגבעה
השמש במזרח גבהה
על גבעת התחמושת.
על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת.
It was the second morning of the war in Jerusalem. The darkness faded out in the east. We were deep in the battle over Givat Hatachmoshet. It was a fierce battle. The Jordanians were hard to crack.
It was a well fortified bunker, in some stages of the battle I had only four soldiers with me. We came up there with two companies.
I never knew where the others were because the radio was with Dudik, the commander was cut off from the beginning of the battle, at that moment I was sure that everyone was killed.
It was 2:30 at night
when we came through the rocks
to the fields of fire and mines
of Givat Hatachmoshet.
In front of fortified bunkers
machine guns and cannons
100 and few guys in front
of Givat Hatachmoshet.
The pillar of dawn didn't rise yet
When all the company was already covered with blood
But we were there
on Givat Hatachmoshet.
Because of the fences and mines
we left the medics behind
and we ran with no senses
to Givat Hatachmoshet.
We came down to the tunnels
to the holes to the cracks
and to the death in the trenches
of Givat Hatachmoshet.
There were no questions
those who went first, just fell
you really needed a lot of luck
on Givat Hatachmoshet.
Those who fell were dragged to the back
so they wouldn't disturb the others passing
until the next one fell
on Givat Hatachmoshet.
Maybe we were lions
but if you wanted to live
you should not have been
on Givat Hatachmoshet.
We decided to blow up their bunker with the bazooka it made a few scratches on the concrete. We then decided to blow it up with explosives. The guy at the back would throw me the packs and I would put them at the entrance to their bunker. They had a system, first they would throw a grenade, then they shot a few shots and then they would rest, so between the grenades and the shots I ran and put explosives down. I had only four meters to move because there were Jordanians all over the place. I do not know why I got the medal of honor, all I wanted was to go home quietly.
Smoke covered the hill
the sun was rising in the east
we were only seven, going back to the city
from Givat Hatachmoshet.
And this is the story
the story of trenches and bunkers
the story of our brothers the men
who remained twenty years old
on Givat Hatachmoshet.