זה לא זמן טוב לכתוב שירים:
גברים וילדות יפות חוצים את השדרה
בגינוני עכוז של דוגמנית בנפש נמוכה
אני רואה אותם אני מביט אני יושב עכשיו
על הספסל שבשדרה בין שני עצים ליד
אישה אני רואה את השדרה
אני לא רואה שהיא יפה
זה לא זמן טוב לכתוב שירים:
הלילה חם, הקיץ תם
וזה בכלל לא סתיו, זה סתם
ההזעה הזאת רעה לי
זה הרבה זמן לא קרה לי
כשהחושך מבפנים תופס ת'אור
בצפורניים של חיה
שמתבוננת בפרצוף מוכה
מבט מורעב
שיער סומר בעורף
"תקשיב חבוב, אנחנו נעשה הכל
ולא ניתן לך ליפול"
אני אגרום לכם לסבול
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת
אז תתעשת
וצא לשם כמו גדול
זה לא זמן טוב לכתוב שירים (סיפור קצר):
אחד יושב לבד בחדר המתנה לפסיכולוג
ומעלעל עיתון נשים ישן, שלושים שנה אחורה.
כשהוא מגיע לפטמה של זו שאז היתה חמה,
הורדרדות הזו גורמת לו לראות:
כל כך הרבה זמן לא בכיתי! והרבה זמן
לא רציתי לנגן, לטעום אישה,
להרגיש ת'רוח באצבע מכוסה ברוק
אני חוזר להיות תינוק
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת אז תתעשת
תאכל יפה, ובלי לירוק
זה לא זמן טוב לכתוב שירים:
טיפות חלב נופלות מהירח על המדרכה,
תינוק צוחק, אישה בוכה,
בלי שמץ מבוכה חומות של עצב או
שמחה עומדות בינינו.
והעיניים היוקדות של כל-מיני חורשי-רעה
(אני עבדתי שם, אני מכיר, זה באמת קרה)
אז העיניים היוקדות של כל-מיני חורשי-רעה
עושות לי חור בגב
וקוץ בלב
וקוצר נשימה
אני צועק אל השדרה
כולם עונים לי בשירה:
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת אז תתעשת
כאילו כלום עוד לא קרה
ויש לי שתי ידיים כמו ספינות משא טרופות
ויש לי אמא מאוהבת
ורצון גדול לבכות
ויש מחוג קטן
ויש מחוג גדול
ואם ארקוד אתם
אני יכול עוד לאכול את השמים
ויש לי אהבה גדולה שעוד לא מכירה אותי
ויש שמועה שמספרת
שהכל באשמתי
ויש גברים וילדות יפות
ויש את השדרה
ויש מי שאומר לי להתנהג כאילו כלום עוד לא קרה
כאילו כלום עוד לא קרה
אני מוטרד מאיך שהחיים שלי נראים עכשיו
מוטרד מאיך כל קש קטן שובר לי את הגב
והחבל שקושר אותי הולך ומתרופף
אני צריך אותו סביבי
אני יותר מדי עייף
אני שמח שהאדמה נדרכת מתחתיי
ומרגיש שהשמיים מודעים לחולשותיי
היתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה
אני רוצה שתצעקי
למרות שכלום עוד לא קרה
הסימפוזיון הזה חייב להיגמר, אני אומר
ומכוון את התנועה לעבר מישהו אחר
כולם אומרים שאני אדיש, אני רגיש אני,
זוכר איך להרגיש אני,
פשוט מרגיש ברע
אז שוב אני מוצץ גבעול שמישהו השאיר
אני ניזון משאריות וכבר אכלתי, למכביר
הציפורים שלי עפו ונשאר פה רק מדבר
כל החוטים עדיין פה
אבל כלום לא מחובר
האהבה שאת לקחת אני שאלתי משכנה
ולא יהיה לי כלום לתת כשהיא תבוא לדרוש אותה
אני יכול הכל
אני יכול בטוב
אני יודע לאהוב
אני פשוט מרגיש ברע
זה לא זמן טוב לכתוב שירה
גברים וילדות יפות חוצים את השדרה
בגינוני עכוז של דוגמנית בנפש נמוכה
אני רואה אותם אני מביט אני יושב עכשיו
על הספסל שבשדרה בין שני עצים ליד
אישה אני רואה את השדרה
אני לא רואה שהיא יפה
זה לא זמן טוב לכתוב שירים:
הלילה חם, הקיץ תם
וזה בכלל לא סתיו, זה סתם
ההזעה הזאת רעה לי
זה הרבה זמן לא קרה לי
כשהחושך מבפנים תופס ת'אור
בצפורניים של חיה
שמתבוננת בפרצוף מוכה
מבט מורעב
שיער סומר בעורף
"תקשיב חבוב, אנחנו נעשה הכל
ולא ניתן לך ליפול"
אני אגרום לכם לסבול
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת
אז תתעשת
וצא לשם כמו גדול
זה לא זמן טוב לכתוב שירים (סיפור קצר):
אחד יושב לבד בחדר המתנה לפסיכולוג
ומעלעל עיתון נשים ישן, שלושים שנה אחורה.
כשהוא מגיע לפטמה של זו שאז היתה חמה,
הורדרדות הזו גורמת לו לראות:
כל כך הרבה זמן לא בכיתי! והרבה זמן
לא רציתי לנגן, לטעום אישה,
להרגיש ת'רוח באצבע מכוסה ברוק
אני חוזר להיות תינוק
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת אז תתעשת
תאכל יפה, ובלי לירוק
זה לא זמן טוב לכתוב שירים:
טיפות חלב נופלות מהירח על המדרכה,
תינוק צוחק, אישה בוכה,
בלי שמץ מבוכה חומות של עצב או
שמחה עומדות בינינו.
והעיניים היוקדות של כל-מיני חורשי-רעה
(אני עבדתי שם, אני מכיר, זה באמת קרה)
אז העיניים היוקדות של כל-מיני חורשי-רעה
עושות לי חור בגב
וקוץ בלב
וקוצר נשימה
אני צועק אל השדרה
כולם עונים לי בשירה:
זה העכשיו האמיתי
זה זמן אמת אז תתעשת
כאילו כלום עוד לא קרה
ויש לי שתי ידיים כמו ספינות משא טרופות
ויש לי אמא מאוהבת
ורצון גדול לבכות
ויש מחוג קטן
ויש מחוג גדול
ואם ארקוד אתם
אני יכול עוד לאכול את השמים
ויש לי אהבה גדולה שעוד לא מכירה אותי
ויש שמועה שמספרת
שהכל באשמתי
ויש גברים וילדות יפות
ויש את השדרה
ויש מי שאומר לי להתנהג כאילו כלום עוד לא קרה
כאילו כלום עוד לא קרה
אני מוטרד מאיך שהחיים שלי נראים עכשיו
מוטרד מאיך כל קש קטן שובר לי את הגב
והחבל שקושר אותי הולך ומתרופף
אני צריך אותו סביבי
אני יותר מדי עייף
אני שמח שהאדמה נדרכת מתחתיי
ומרגיש שהשמיים מודעים לחולשותיי
היתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה
אני רוצה שתצעקי
למרות שכלום עוד לא קרה
הסימפוזיון הזה חייב להיגמר, אני אומר
ומכוון את התנועה לעבר מישהו אחר
כולם אומרים שאני אדיש, אני רגיש אני,
זוכר איך להרגיש אני,
פשוט מרגיש ברע
אז שוב אני מוצץ גבעול שמישהו השאיר
אני ניזון משאריות וכבר אכלתי, למכביר
הציפורים שלי עפו ונשאר פה רק מדבר
כל החוטים עדיין פה
אבל כלום לא מחובר
האהבה שאת לקחת אני שאלתי משכנה
ולא יהיה לי כלום לתת כשהיא תבוא לדרוש אותה
אני יכול הכל
אני יכול בטוב
אני יודע לאהוב
אני פשוט מרגיש ברע
זה לא זמן טוב לכתוב שירה