אני לא מאמין באלוהים ולא בקברים ולא בניסים -
אצלי התריסים מוגפים.
אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים. יום כיפור לא אומר לי כלום.
אני לא יודע להתפלל, תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם.
אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים. המים החמים מכים לי בראש.
מתחיל למלמל "רחמים", ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי ומרגיש עוד יותר דביל. כל כך מאכזב.
אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.
אני כל כך מקנא בכל חובשי הכיפות, עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצתלבי הצלבים, הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים, הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות.
המשתתפים הסדרתיים, מנשקי המזוזות, מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים, כל הגלילים האלה שלבושים בלבן עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים. עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות, מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן, המתרסקים על המגדלים, המעלים באוב המתגלגלים הסדרתיים, המתקשרים עם הבננות והחתולים, הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות, מעלי האובות - כל אלה שעושים אותי קטן ונכה.
אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק.
צופה בחושך שבין התריסים.. חג עכשיו, אני מפחד לצאת החוצה.
אני מפנטז על אלכוהול, חשיש, גראס, הרואין מזוקק, קלונקס בחפיסות גדולות, באגט ענק עם חומוס, מילקי מרובה קצפת,
כסף גדול, משהו להישען עליו, משהו שיחזיק אותי יציב. שיחמם לי את הלב. שיגרש את הסלע בחזה רק לעוד כמה שעות..
עד שאלך לישון.. רק לעוד כמה שעות.. עד שאלך לי לישון.. מתנדנד במיטה כמו שיכור.
אבינו מלכנו, איפה ישנן עוד בחורות שילטפו לי את הגב?
שינשקו לי רטוב בחזה?
שיממון עד שיעלה לו השחר ויעיר את המתים..
טלפונים מעוררים. שריקות של ציפורים. סיגריות לאיש טיפש.
טלוויזיה לעיוורים.שממת עולם. דממה של
סוף.
אצלי התריסים מוגפים.
אני לא מאמין בבריתות ולא בקיצור פינים. יום כיפור לא אומר לי כלום.
אני לא יודע להתפלל, תמיד כשאני מנסה משהו כזה אני מרגיש מטומטם.
אני שוכב באמבטיה עוצם עיניים. המים החמים מכים לי בראש.
מתחיל למלמל "רחמים", ואז אני קולט שאני מדבר לעצמי ומרגיש עוד יותר דביל. כל כך מאכזב.
אפילו השמפו נגד קשקשים שלי לועג לי.
אני כל כך מקנא בכל חובשי הכיפות, עטופי הכאפיות, עטופי הטליתות, מצתלבי הצלבים, הפרות הקדושות, הגלימות, היהלומים הנוצצים, הלולבים הגדועים, הפדיונות, הפגיונות.
המשתתפים הסדרתיים, מנשקי המזוזות, מתאבדים עם חזון של חומר נפץ ומסמרים, כל הגלילים האלה שלבושים בלבן עם החיוך המפויס שלהם מרוח על הפנים. עונדי החוטים האדומים, מקפצי הגבעות, מים קדושים באלפי זוזים, הלומי הקוראן, המתרסקים על המגדלים, המעלים באוב המתגלגלים הסדרתיים, המתקשרים עם הבננות והחתולים, הקוראים בבונזו ובחלב עמיד, המתבודדים ביערות, מעלי האובות - כל אלה שעושים אותי קטן ונכה.
אני שוכב על הספה הצהובה בסלון של הבית שלי שספוגה במי באנגים מעופשים וקיא של מרק עתיק.
צופה בחושך שבין התריסים.. חג עכשיו, אני מפחד לצאת החוצה.
אני מפנטז על אלכוהול, חשיש, גראס, הרואין מזוקק, קלונקס בחפיסות גדולות, באגט ענק עם חומוס, מילקי מרובה קצפת,
כסף גדול, משהו להישען עליו, משהו שיחזיק אותי יציב. שיחמם לי את הלב. שיגרש את הסלע בחזה רק לעוד כמה שעות..
עד שאלך לישון.. רק לעוד כמה שעות.. עד שאלך לי לישון.. מתנדנד במיטה כמו שיכור.
אבינו מלכנו, איפה ישנן עוד בחורות שילטפו לי את הגב?
שינשקו לי רטוב בחזה?
שיממון עד שיעלה לו השחר ויעיר את המתים..
טלפונים מעוררים. שריקות של ציפורים. סיגריות לאיש טיפש.
טלוויזיה לעיוורים.שממת עולם. דממה של
סוף.