אתה ממשיך לסלוח.. אתה ממשיך לסלוח..
לפגזים שנוחתים רחוק ממך. לבניין מתמוטט.
לדם שנשפך על המדרכות. לנבזות של חארות אדם.
אתה ממשיך לסלוח לטלוויזיה שאונסת אותך.
אתה ממשיך לסלוח לגבר זקן, ששופך זרעו על ילדה מבוהלת.
אתה ממשיך לסלוח למוזיקה גרועה.
אתה יושב בבית הקטן שלך ובוהה בעצים.
אתה אומר: שהם ילחמו, אני מתתי מזמן..
אתה ממשיך לסלוח לאל שאינו קיים.
אתה מחפש אותו בספרים, בתוך קורי עכביש.
באנשים זקנים וטיפשים, שמלהגים ריר.
אתה ממשיך לסלוח לסיגריות שלך, למאפרה שלך שמתפוצצת.
למוח שלך שנמס כבר מזמן.למחלות מדבקות.
לילדים בלי בית, בלי שם.
למלחמות, לרובים, לטנקים. לילדים בני עשר קטועי גפיים. לשכן שלך שלא יצא מהבית כבר 3 שנים.
אתה ממשיך לסלוח לפרצופים עגומים.
למשפחות שלמות שנמחקות במטר של עופרת וברזל.
אתה יושב וחושב על הרכב הדפוק שלך.
אתה סולח לאשה שבגדה בך.
למוות מהיר. לייסורים של אחרים.
לשלדים מסוממים מוטלים על המדרכות מתחננים לכסף. לזבל שמצטבר.
אתה סולח וממשיך לחמול על עצמך בעוד בתי הקברות מתמלאים,
בתי המשוגעים מתפוצצים, מנות הדם נגמרות, עצמות אדם מעלות אבק.
אתה סולח לגואל שאינו מגיע. לשירותים שנסתמו. לאוזניים שנסתמו. ללב שנסתם. לאש שמשתוללת בחוץ.
אתה לוגם מהקפה ומשלב רגל ברגל, ומחכה לכלום הגדול והלבן שיגיע, והכלום הוא גדול ונצחי.
והידיים שלך לבנות מלאחוז חזק בלי להפסיק. לא להרפות. לשכוח מהכל, לעצום עיניים, לסבן טוב טוב את הזין.
ולהכנס למיטה ולסלוח. לסלוח לעצמך על הכל. זה רחוק ממך, אתה לא קיים.
גם הלב שלי התנוון והתייבש כבר מזמן...
אני רק רוצה לחיות..
אני עוצם עיניים וחורק שיניים ומחכה לרוח שתבוא ותסרק לי את השיער ותנשוף לי בעורף, ככה בשקט, בנעימות, ותחמול עליי.. ותלטף לי את העצמות.. ותלחש לי ככה, בשקט, באוזן:
"יהיה בסדר גבריאל.. אתה תשרוד."
ואסתובב לי בבגדי מלך, רקומים מעשה אומן. חמוש באשכים של שור, גב זקוף - בלתי חדיר לשטפונות של כאב, זוהר בחושך.
מחויך ומיומן.
אבל איפה זה... ואיפה אני...
לפגזים שנוחתים רחוק ממך. לבניין מתמוטט.
לדם שנשפך על המדרכות. לנבזות של חארות אדם.
אתה ממשיך לסלוח לטלוויזיה שאונסת אותך.
אתה ממשיך לסלוח לגבר זקן, ששופך זרעו על ילדה מבוהלת.
אתה ממשיך לסלוח למוזיקה גרועה.
אתה יושב בבית הקטן שלך ובוהה בעצים.
אתה אומר: שהם ילחמו, אני מתתי מזמן..
אתה ממשיך לסלוח לאל שאינו קיים.
אתה מחפש אותו בספרים, בתוך קורי עכביש.
באנשים זקנים וטיפשים, שמלהגים ריר.
אתה ממשיך לסלוח לסיגריות שלך, למאפרה שלך שמתפוצצת.
למוח שלך שנמס כבר מזמן.למחלות מדבקות.
לילדים בלי בית, בלי שם.
למלחמות, לרובים, לטנקים. לילדים בני עשר קטועי גפיים. לשכן שלך שלא יצא מהבית כבר 3 שנים.
אתה ממשיך לסלוח לפרצופים עגומים.
למשפחות שלמות שנמחקות במטר של עופרת וברזל.
אתה יושב וחושב על הרכב הדפוק שלך.
אתה סולח לאשה שבגדה בך.
למוות מהיר. לייסורים של אחרים.
לשלדים מסוממים מוטלים על המדרכות מתחננים לכסף. לזבל שמצטבר.
אתה סולח וממשיך לחמול על עצמך בעוד בתי הקברות מתמלאים,
בתי המשוגעים מתפוצצים, מנות הדם נגמרות, עצמות אדם מעלות אבק.
אתה סולח לגואל שאינו מגיע. לשירותים שנסתמו. לאוזניים שנסתמו. ללב שנסתם. לאש שמשתוללת בחוץ.
אתה לוגם מהקפה ומשלב רגל ברגל, ומחכה לכלום הגדול והלבן שיגיע, והכלום הוא גדול ונצחי.
והידיים שלך לבנות מלאחוז חזק בלי להפסיק. לא להרפות. לשכוח מהכל, לעצום עיניים, לסבן טוב טוב את הזין.
ולהכנס למיטה ולסלוח. לסלוח לעצמך על הכל. זה רחוק ממך, אתה לא קיים.
גם הלב שלי התנוון והתייבש כבר מזמן...
אני רק רוצה לחיות..
אני עוצם עיניים וחורק שיניים ומחכה לרוח שתבוא ותסרק לי את השיער ותנשוף לי בעורף, ככה בשקט, בנעימות, ותחמול עליי.. ותלטף לי את העצמות.. ותלחש לי ככה, בשקט, באוזן:
"יהיה בסדר גבריאל.. אתה תשרוד."
ואסתובב לי בבגדי מלך, רקומים מעשה אומן. חמוש באשכים של שור, גב זקוף - בלתי חדיר לשטפונות של כאב, זוהר בחושך.
מחויך ומיומן.
אבל איפה זה... ואיפה אני...